רקע תיאורטי (סקירת ספרות)

הקדמה

במאמרם של ד"ר עמית לביא דינור וד"ר יובל קרניאל הישראליות החדשה היא מזרחית ובמאמר ישראליות רב אתנית מול אפרטהייד עדתי מאת ד"ר יגאל בן נון ובמאמר השלישי ייצוג המזרחי באמנות ישראלית ע"י ורד זקן אומרים, שבשנים האחרונות אנו עדים לביטוי בולט בתחומים שונים בתרבות של הישראליות המזרחית  כגון: בתחום המוזיקה, בסרטים ובתוכניות טלוויזיה.

ניתן לראות כי הנוכחות של מאפיינים מזרחיים בתרבות הפופולארית בישראל נמצאת בעלייה ומשתקפת בין השאר באמצעות התכנים המוצגים בטלוויזיה. 
התרבות היא המוען, הצופה הוא הנמען והמסר הוא התכנים המוצגים.

ההגמוניה המוכרת של דמות האשכנזי הצבר מהקיבוץ או מצפון תל אביב הוחלפה בדמותו של הישראלי המזרחי מהפריפרייה, או בדמות בעלת "תכונות מזרחיות" שהפכו ליותר מוכרות, אהודות ואפילו נחשקות.
תיאוריית העליונות של דמות האשכנזי נשחקה עם השנים לטובת דמות המזרחי.
בכתבתו של אמנון לוי משנת 2013 "ישראל גזענית; בממשלה, בתקשורת, בפרקליטות ובכלכלה-הרוב אשכנזים" הוא יוצא כנגד המיתוס של כור ההיתוך הישראלי וטוען שהמזרחיים והאשכנזים גם יחד, נדרשו להתנתק מהמוצא שלהם, להתנכר לבית אבא ולכל מה שהכירו כדי להיות ישראלים.
אמנון לוי טוען כי המזרחיים נדרשו להתכחש לעברם הרבה יותר מהאשכנזים.
מזרחי שרצה להשתלב נאלץ לעשות דרך ארוכה הרחק מעצמו.

כור ההיתוך צריך להיות מוחלף בפלורליזם חברתי שבו גם למזרחיים יש אפשרות להביא את הזהות האותנטית שלהם מבית אבא.
גם בכתבתה של סמדר שילוני מ-Ynet שפורסמה בשנת 2018 " "שנות ה-80": לצחוק על השכונה-ולאהוב אותה", הכותבת טוענת שבסדרה יש התרפקות על העבר המזרחי, שאולי לא היה פשוט וקל אבל היו בו דברים שנהוג להתגעגע אליהם כמו: ערכים, יחסי שכנות, משפחתיות חמה ואפילו עבודת כפיים.
הסדרה שנות ה-80, נוגעת בסיטואציות יום יומיות עם טיפוסים מעניינים שמתעוררים לחיים על המסך ומצליחה לייצר אטמוספרה קומית מבלי להלעיג את הדמויות שלה או להגחיך את המאפיינים העדתיים שלהן.

שתי זהויות אתניות מרכזיות

בחברה הישראלית ישנן שתי זהויות אתניות מרכזיות: המזרחית והאשכנזית.

במאמרם של ד"ר עמית לביא דינור וד"ר יובל קרניאל הישראליות החדשה היא מזרחית

מציגים כי עם הקמת המדינה דובר על כור היתוך שמטרתו הייתה למחוק את השייכות האתנית, כחלק מהטמעת הקבוצות אל תוך קולקטיב הומוגני אשר מורכב מבני אותו לאום.
ספירלת השתיקה שגרמה להכחדה סימלית וסימבולית של דמות המזרחי כדי לייצור דמות ישראלי נעזרה באקלים דעה מוטעה, שהמזרחי היא דמות נחותה יותר ועילגת.

העולים החדשים המזרחיים נדרשו לעבור תהליך שבמסגרתו ישילו מעליהם מנהגים תרבותיים שנחשבו כנכשלים ובמקביל יאמצו להם מערכת ערכים שנתפסה כמערבית, כדי להתקדם ולהיות שווים לאשכנזים.

התרבות הישראלית השולטת בשנות קום המדינה ועשרות שנים לאחר מכן הייתה אשכנזית במובהק.
הגמוניה ערכית/אידאולוגית זו גרמה להבניית מציאות שבה הדמות המזרחי נחותה יותר לעומת דמות האשכנזי.

האשכנזי הציג את המזרחי כנחות מבחינה תרבותית וחברתית, והדבר בא לידי ביטוי גם בקולנוע הישראלי.

לאורך השנים חל שינוי בייצוג הטלוויזיוני של דמות המנצח או דמות הגיבור הישראלי.

דמות המזרחי שבעבר נתפסה כדמות שוליים, מוחלשת, נלעגת ובלתי נחשקת הפכה בשנים האחרונות לדמות נערצת יותר.

ערכים שבעבר היו מיוחסים למזרחיים כמו: עממיות, פשטות, חום ומשפחתיות, חשיבות האוכל, הפכו בהדרגה לערכים נחשקים שאינם מצביעים על פרימטיביות ונחיתות אלא על אותנטיות ישראלית.

ערכים כמו: שקול, זהיר, מודע לעצמך, ביקורתי, רציונלי, שנתפסו בעבר כתכונות חשובות ובעיקר אשכנזיות, הוחלפו.

הדמות הקרה והרציונלית של  האשכנזי הנאור הוחלפה בדמות חמה שאינה שוקלת כל מילה, מתבטאת לעיתים בעילגות ולא בשפה תקינה וגבוהה, אך את אומרת את אשר "על ליבה".

כור היתוך שהיה סיסמא אופנתית בשנות ה-50 הפך בפועל לסוג של רב תרבותיות, הותיקים שלטו בחיי התרבות הגבוהה והותירו לעולים את הגטו של הפולקלור.

אחרי שנוצרו "ערי הפיתוח" כמעט על בסיס של ארצות המוצא, הממסד יצא מגדרו כדי לטפח עדתיות כתחליף לתרבות.

הוא עמל להלל חגיגות עדתיות ולהציגן כתרבות גבוהה, שוות ערך לתרבות הישראלית החדשה. כך זכתה המימונה למעמד מועדף אצל פוליטיקאים. ובמילים אחרות: ניתן לכם מימונה ממלכתית ונשדר שירים מזרחיים נלעגים ברדיו, ננשק את ידיהם של רבנים מזרחיים ונתייעץ עם רבנים עושי כשפים, אבל אנחנו נמשיך לנהל את הפילהרמונית, נקבע את הרפרטואר של הבימה, הקאמרי והאופרה ונשלוט בתכני האקדמיה. אלה טריטוריות בלעדיות לנו.
אסכולת החברות באה לידי ביטוי בייצוג  שונה וחדש של דמות המזרחי שמהווה, סוכן חיברות שמעצב חברה שלמה.
בכתבתו של בן בירון על שנות ה-80 שפורסמה בוואלה News בשנת 2018,"שנות ה-80:גם בעונה הרביעית ברור לנו שזו לא קומדיה משובחת", יוצא הכותב כנגד הסדרה שגורמת לשימור הסטריאוטיפים של הדמויות המזרחיות.
בפרק הפתיחה הכפול ששודר, הסממן היחיד לביקורת אקטואלית נראה בסצנה בה מני ושלום רוצים להיכנס אל מועדון הפלדיום המדובר בחיפה ומקבלים סירוב בגלל שהם מטירת הכרמל.
זאת סיטואציה שאנחנו קוראים עליה יום יום, האסייגים התחלפו בשכבות המוחלשות של ימינו-בעיקר, אתיופים ופליטים-ועדיין קשה לצפות ב"קלילות" בה הגזענות והאפליה הזאת מתקיימת כאן ולא להצטמרר.

דמות המזרחי בתוכניות טלוויזיה

בתוכנית "זגורי אימפריה" מוצגת משפחה מזרחית מבאר שבע, מלאת אמונות טפלות, ובעלת מאפיינים מזרחיים סטריאוטיפיים בולטים, אך מוצגת כמשפחה חזקה ומובילה, המייצגת את הישראליות החדשה, זו שלא מתנצלת על אופייה המזרחי.

חלחול של דמויות מזרחיות אלה למסך, הן בדרמות והן בריאליטי, מייצר הגמוניה תרבותית שבה הישראלי-הצבר החדש הוא מזרחי.

המראה הבהיר והמגולח עם השפה התקנית והרקע האירופי השתנה למראה כהה ולא מגולח עם שפה עממית ועילגת.

הטלוויזיה מעבירה אותנו תהליך של סוציאליזציה כאשר דימויים וערכים שנתפסו בעבר כמועדפים מתחלפים ומשתנים.

בתרבות הפופולארית החליפה המזרחיות את האשכנזיות רק כדי לחזור מעט לתחושת השיתוף, השמחה והמשפחה.
בכתבה מתוך העיתון ידיעות אחרונות שפורסמה ע"י רז שכניק, שלום ודניאל אסייג סוגרים חשבון עם כל מי שביקר אותם ויודעים שהסדרה שלהם "שנות ה-80" הייתה הרצון שלהם להביא את הדברים כמו שהם ובלי צורך לעדן ולקשט.
לטענתם, אין שום סיבה שלא ישמעו קצת מרוקאית בטלוויזיה, ראוי שבפריים טיים ישמעו גם מרוקאית כמו שהיה מקובל יידיש.
בכתבה שלום אסייג מספר שהסדרה שלו לא הייתה מועמדת לפרס האקדמיה, למרות ששנות ה-80 הפכה להיות סוג של סדרה לאומית.
להיות ברשימת המועמדות זה בסיסי וחבל שמתעלמים מסדרה כל כך אותנטית שמציגה את החיים כפי שהיו בארץ כששלום אסייג היה ילד על כל הבעיות העדתיות בחברה הישראלית.

הסטריאוטיפ

הסטריאוטיפ הוא תווית המצביעה על מסגרת קוגניטיבית או אמונה מאורגנת, ומשמש כידע על קבוצות בקטגוריות חברתיות שונות.

היינו, מעין "מיני תיאוריה" על המאפיינים המיוחדים ה"מתאימים" לאותן קבוצות וקטגוריות.

הסטריאוטיפ יכול להיות מופעל בצורה אוטומטית, ומחוץ למודע.

ככזה, כמו שאר הסכמות הקוגניטיביות, הוא מאפשר לנו עיבוד מידע מהיר, ויכולת להתמודד עם עומס המידע הניצב בפנינו.

בשל כך, הסטריאוטיפ הוא אמצעי יעיל, ולעתים בלעדי, ביצירת קשרים חברתיים ובדרך בה אנו מבינים את העולם. סטריאוטיפ איננו רק מסגרת, שבה אנו מצרפים יחד עובדות.

זוהי גם מערכת, שבה מעורבים רגשות, אמונות ועמדות.

חייך, אזרח, זקן, ילד, יהודי או ערבי קשורים אצלנו באסוציאציות של טוב רע, מושך מרתיע, מותר אסור, נקי מלוכלך.

המרכיב הרגשי המאפיין רבות מן התוויות שבהן אנו משתמשים, מגייס מעורבות חזקה מצידנו וסוחף אותנו להגזמה ולחידוד ההבדלים בין "אלה שהם כאלה" לבין "אלה שאינם כאלה". לא פעם זוהי גם ההבחנה בין "הם" לבין "אנחנו.

הבדלים בנוסח זה שייכים לעיתים לתמונת העולם הבסיסית שלנו, כשזו מתארת קיטוב מדומה, נשים להבדיל מגברים, עשירים מעניים, יהודים מערבים, אנשי שמאל מאנשי ימין.

קיטוב זה מאפשר לחזק זהויות חברתיות מסוימות על ידי כך שהן מתוארות כשונות בתכלית מזהויות אחרות.
בכתבתו של אבי שושן משנת 2013 מתוך Ynet, "בטלוויזיה חושבים שכולם ערסים" הוא יוצא כנגד הסטראוטיפים המזרחיים הנדושים והמביכים: צעקנים, וולגרים, שצופים כמו רובוטים חסרי אינטליגנציה. 
הכותב טוען שהמשפחה המזרחית שמוצגת בתוכניות הטלוויזיה משמרת את הסריאוטיפים וכועס על היוצרים שמשתמשים בעדתיות המזרחית ומציגים אותה באור שלילי.







בבליוגרפיה :

ייצוג המזרחי באמנות ישראלית, ורד זקן, 2010.
ישראליות רב אתנית מול אפרטהייד עדתי, ד"ר יגאל בן נון, 2017.
הישראליות החדשה היא מזרחית, ד"ר עמית לביא דינור וד"ר יובל קרניאל, 2016.
"ישראל גזענית; בממשלה, בתקשורת, בפרקליטות ובכלכלה-הרוב אשכנזים",אמנון לוי,2013.
" "שנות ה-80": לצחוק על השכונה-ולאהוב אותה",סמדר שילוני,2018.
"שנות ה-80:גם בעונה הרביעית ברור לנו שזו לא קומדיה משובחת",בן בירון,2018.
שלום ודניאל אסייג סוגרים חשבון, רז שכניק, 
"בטלוויזיה חושבים שכולם ערסים",אבי שושן,2013.

---